ב-15 השנים האחרונות אני עובד עם נוער בסיכון במגוון מרחבים. בקבוצות ובאופן פרטני. החל מאיתור והדרכת חבורות רחוב, דרך עבודה במועדוני נוער, פנימיות והוסטלים לנוער בסיכון, וכלה בטיפול רגשי בנוער על רצף ההתמכרות.
ככל שהעמקתי בעבודה עם הנוער, הבנתי כי גם אם אעשה כמיטב יכולתי לסייע לנער/ה שבטיפולי, הסיוע יהיה מוגבל וחסר אם לא אערב את בני המשפחה, וההורים בפרט. כך התחלתי לעבוד עם הורים החווים משבר כרוני או אקוטי. למדתי להכיר במורכבות של הפרספקטיבות השונות הקיימות בכל משפחה והאתגר לתקשר את המורכבות הזו בצורה מיטיבה ופרודוקטיבית לכלל בני המשפחה.
בולט במיוחד מקומו הלא פשוט של הגבר במשפחה- אם בדמות האב ואם בדמות הבן. ככזה שחונך לא להביע קושי ותלות באחרים, ולהתנתק ממגוון רחב מאוד של רגשות כי "אתה לא בת". איך הוא יכול לתקשר את מה שעובר עליו, כאשר הוא בעצמו לא מבין ונשאר לבדו באי בהירות שכזו?
ההכרות שלי עם משפחות אלו הפגישו אותי עם הגבריות שלי ובמיוחד עם האבהות שלי. מכל משפחה שהיכרתי- למדתי וחשפתי לעצמי חלקים ממני. כך הגעתי לפתוח קבוצות גברים העוסקים בכל מה שמעניין גבר ישראלי: קריירה, ילדים, זוגיות, חברים ועוד. במרחב הגברי הזה אנחנו מייצרים לעצמינו בחירה מודעת יותר לגבי מסלול חיינו, לא כי זאת הדרך שסללו לנו אלא כי זה בחירה שלנו ללכת בה.
ההיכרות שלי עם גילאים שונים, בסביבות מגוונות ומסיבות שונות, הביאו אותי לחשוב על צעירים וצעירות בתחילת חייהם הבוגרים- כמה חלומות, כוחות, שאיפות, אהבות אשר מלוות בספקות, חוסר ביטחון, חששות ותהיות. כמה הם צריכים מרחב משותף לעבד את כל מה שעובר עליהם וכל מה שעוד מצפה להם. מרחב לגדול, לפחד, להתרגש ולהתלבט.
בכל המרחבים השונים שעברתי בחיי שהיתי, טיפלתי, למדתי, צמחתי, כאבתי, צחקתי. נחשפתי לעולמות קיצוניים של קושי, אכזבות, וחוסר אונים ובמקביל היכרתי עוצמות שאי אפשר לדמיין. כל אלו חידדו אצלי עד כמה כל אחד ואחת מאיתנו מסוגל להפיק מעצמו/ה, אם רק יהיה את הרצון וגם מעט הכוונה. מצבור החוויות שאני נושא מביאים אותי להנחות קבוצות ביראת כבוד, הערכה וענווה. אין לי ידע מיסטי בלתי מושג שאני מגיש למשתתפים. תפקידי בקבוצה לשמש כפנס המאיר חלקים לא מוכרים ולא ממופים של הפרט בקבוצה. כל אחד בקבוצה, כמו גם הקבוצה ככלל, צריכים לבחור מה לעשות עם החלקים הללו. ומרגע זה ואילך, הם נמצאים במצב של בחירה מודעת. מפה הדרך כבר נראית אחרת. זה נכון לנוער, לצעירות וצעירים ולמבוגרים באשר הם/ן.
אני בוחר ללכת בדרך של הכרה עצמית הולכת ומעמיקה. זאת עבודה לחיים שכנראה ולא אסיים אותה לעולם. אבל הנוף שווה את המאמץ!