מי יכול לשכוח את התקופה הזו? הימים שבהם הכל אפשרי, אנחנו מסוגלים להכל והעולם רק מחכה שנפרוץ החוצה וניתן לו מכל הטוב הזה שבתוכנו!
כמה אנרגיות. כמה אחריות. כמה אפשרויות. כמה מפחיד. כמה מרגש. סוף סוף מגיעים למצב שהחיים שלנו לגמרי באחריותינו... ואז מה עושים?
בשנים האחרונות בני/ות העשרים מקבלים התייחסות ספציפית בשדה הטיפול והייעוץ. התייחסות זו אמנם התחילה לפני עשרות שנים, בהכוון מקצועי. עם זאת, רק בשנים האחרונות בני/ות גיל זה מקבלים מקום משלהם בכל היבטי החיים ההתפתחותיים. במיוחד לאור הנסיבות התרבותיות-מערביות בהן אנו חיים.
על מי אנחנו מדברים?
בהיבט הפסיכולוגי, במאה השנים האחרונות תיאורטיקנים רבים ביססו את תורתם על פי שלבי התפתחות. וסיפקו מבט מעמיק על הייחודיות של תקופת זמן זו בחיי האדם. עם כל זאת, מעניין לראות, שעד לאחרונה תיאוריות אלו לא באו לידי ביטוי בפרטיקה. ובתוך זה גם אין הגדרה אחידה ומוסכמת המתכללת את תקופת החיים הזו.
בשנים האחרונות ישנו שינוי משמעותי ונבנות לצעירים/ות תכניות ייעודיות. עם זאת, אין הגדרה חד משמעית לגבי "מי הוא צעיר?". משרד הרווחה יזם את תכנית ית"ד, המסייעת לצעירים וצעירות בגילאי 18-26. במשרד הבריאות, במסגרת סל שיקום, יש תכניות ייעודיות למתמודדי נפש צעירים וצעירות בגילאים 18-35. ואפילו במשרד התחבורה "נהג צעיר" הינו נהג מתחת לגיל 24. עיקר העיסוק בקבוצה זו נוגע לסיכון או פגיעות. ומכך גם נגזרו הגדרות ותכניות טיפול והתערבות שונים.
על מנת לגשת לנושא באופן הוליסטי ככל האפשר, אני רוצה לנסות ולתאר 4 מאפיינים עיקריים הייחודיים לקבוצה זו:
ראשית,
אי אפשר להתעלם מהמובן מאליו- הגיל!
רבים מגדירים את תחילת התקופה מגיל 18. היות ומרגע שהשעון צלצל לחצות ביום ההולדת ה-18, הנער כבר אינו נמצא תחת חסות הוריו ורשאי לנהוג כרצונו ואין איש בעולם שיכול למנוע ממנו את הזכות לתנועה, פרטיות, ביטוי, דת וכו'. יתרה מכך, בישראל בפרט, מצופה מצעיר בגיל זה להתגייס לצבא ולהגן על ביתו ויקיריו. או לכל הפחות, להתחיל לבנות את עתידו שנים קדימה (כמה פעמים שמענו הורים אומרים לבתם "כשתהיי בת 18 תחליטי בעצמך", אבא אומר לבנו "עכשיו אתה גבר!" וכד').
כאשר אנחנו מגיעים לקצה העליון של הגיל, הסיפור הופך להיות מורכב יותר. ונכנסים לפה מאפיינים נוספים הכוללים: הנחות תרבותיות, מאפיינים אישיותיים, נסיבות חיים ועוד. אני בוחר לסמן באופן מכליל ביותר וגמיש מאוד את סוף תקופת הצעירות בגיל 32.
עד תחילת שנות ה-30, מרביתנו נמצאים בתהליך של בניית עתידנו בתחומי קריירה ומשפחה בעיקר. המעגלים החברתיים מתעצבים ומשתנים- ישנם חברים טובים שמתרחקים, ואחרים מצטרפים למעגל החברים.
סביר שעד תחילת שנות ה-30, הסביבה החברתית שלנו הופכת ליציבה, מוכרת וקבועה יחסית. ואנחנו כבר מבינים מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים ופועלים לשם כך.
הרבה מהצעירים/ות שאינם פועלים בצורה זו חווים לחץ מהסביבה והמשפחה לעשות זאת ו"להיכנס למסלול".
חוויית החיים-
אני נשען אחורה ונזכר בתקופה הזו. אחחחחח….. איזו נוסטלגיה, איזה צבעים, באילו עוצמות הרגשתי כל סיטואציה!!
בשונה מגיל הנעורים, אז יש מבוגרים שמספקים לנו "מגרש משחקים" מוגדר יחסית. כעת כל העולם פרוש לרגלינו לשחק בו. האחריות היא אך ורק עלינו, גם אם אנחנו נעזרים במידה כזו או אחרת ב"מבוגר משמעותי" כלשהו. הבחירה לפנות ימינה, שמאלה, למעלה או למטה, אם בכלל, היא אך ורק שלנו.
והכל חדש ומרענן ומשמעותי כל כך. עם זאת, הבחירות שלנו גמישות וניתנות לשינוי בקלות יחסית.
הרבה בגיל זה (למרות שינוי מגמתי ב-5 השנים האחרונות) עוברים לגור מחוץ לבית ההורים, בגפם או עם שותפים. מתלבטים ובודקים אפשרויות תעסוקה שונים. חווים זוגיות משמעותית (לפחות אחת)- היכרויות ופרידות שמעצבות חלקים חשובים באישיות. כך לגבי חברויות שונות ומגוונות ולגבי ההיכרות שלנו את עצמנו במרחב חדש זה.
כל אלו ועוד מהווים חוויות ראשוניות כעצמאים ואחראיים לחלוטין על חיינו, במידה מסוימת ללא "רשת ביטחון". ולכן כל החוויות הללו נתפשות כעוצמתיות כל כך ולעתים קרובות נחקקות בזכרון לשארית חיינו.
לקראת הוודאות-
גיל הנעורים מאופיין בחיפוש עצמי, בהמשך לכך גיל הצעירות מאופיין במציאת עצמי!
מאפיין זה מהווה המשך ישיר לגיל הנעורים ונשען רבות על נסיון הנעורים. אנחנו נכנסים לגיל זה בפתיחות רבה, לפעמים עם כיוון מסוים לפעמים בלי כיוון כלל. אי הוודאות מפעילה בנו אמוציות וכוחות לשינוי ופעולה. לעתים אי הוודאות עלולה גם לשתק או לעכב- במידה וזה קורה לאורך זמן, חשוב לתת על זה את הדעת ולבחון את המצב. כל שהשנים עוברות וחוויות מצטברות, אנחנו מתחילים להתבהר לעצמנו. וענן אי הוודאות מתפזר ומפנה מקום לידיעה, קבלה והחלטיות.
אי הוודאות מצטמצמת אך לא עוזבת ונשארת איתנו במהלך חיינו. תקופות יותר ותקופות פחות. לדעתי, כולנו צריכים מידה מסוימת של אי וודאות בחיינו כדי להישאר במצב של מתח בריא שמשאיר אותנו עירניים ופתוחים לאפשרויות "אחרות" בחיינו. כל אחד ואחת מאיתנו צריך/ה מידה שונה, אך בהיעדר מוחלט של אי וודאות, אנחנו הופכים לסטטיים וחסרי מעוף. בגיל מבוגר יותר אפשר לפעמים לראות זאת ב"משבר גיל" שמביא אדם לעשות מעשה שהפוך לחלוטין ממה שהיה עושה בד"כ כדי לערער סטטיות זאת- טיול מסביב לעולם, שינוי תעסוקתי, קעקוע וכו'.
יצירת נפרדות ממשפחת המוצא וחיבור מחדש-
כחלק מבניית חיים בעלי משמעות עבורינו, אנחנו "עפים מהקן" ומפתחים מציאות שמתאימה לנו, בלי תלות במשפחת המוצא. מנסיון אישי, אני זוכר שסיפרתי להורים שלי בגיל 24 שאני הולך ללמוד טיפול- זאת לא היתה התייעצות או בקשת עזרה. אלא הצהרה של החלטה שעשיתי עם עצמי, למרות רצונם שאבחר לי מקצוע שיש בו יותר פרנסה. עבורי זה היה נקודת מעבר משמעותית לעבר הבגרות המלאה.
עם זאת, אנחנו לא מנתקים את הקשרים הללו. אנחנו יוצרים משהו אחר. עם גבולות שונים, דפוסי תקשורת אחרים, ועוד.
גם פה אנחנו רואים המשך תהליך שמתחיל בגיל הנעורים. אך כעת מקבל עוצמה יתירה, מכיוון שכעת חובת ההוכחה היא עלינו. גם כשיש לנו תמיכה רחבה ככל שתהיה, כל האתגרים וההזדמנויות, הסיכונים והסיכויים, ההצלחות והאכזבות שייכים אך ורק לנו.
אני חושב שאפשר לאסוף את ארבעת המאפיינים הללו למהות של יצירה. בתקופה זו אנחנו יוצרים את עצמנו בעצמנו עבור עצמנו, תוך הפנמת השפעות חיצוניות יותר מתקופות אחרות בעתיד.
אנחנו יכולים ליצור את עצמנו, מכיוון שבגיל הנעורים בנינו את הבטחון וסללנו את תחילת הדרך. תוך סיוע של הורים ו/או אחרים משמעותיים.
כעת, כשאנחנו אדונים לגורלינו, חשוב לדעת גם שאנחנו לא לבד. יש אנשים נוספים שנמצאים במצב דומה. לכן לקבוצת השווים יש חשיבות יתרה כדי להרגיע ולנרמל לנו את עצמנו. איזה מזל שיש לנו את הזמן, הכוחות והפניות להסתייע בחברים/ות בני גילנו.
עם זאת, צעירים/ות רבים בימינו חווים בדידות. במיוחד, אם חשים פער בין הרצוי למצוי. לדעתי המקצועית, המענה היעיל ביותר במצב זה הוא טיפול קבוצתי, עם אחרים בני גילם.
Comments